שאלת המחקר: האם יכול להתפתח קשר רציני עם בחורה שמתחרטת על כל דבר?
השערת המחקר: אין סיכוי, כי גם אחרי שהיא תבין שאני מדהים היא תתחרט שבכלל יצאה איתי לדייט.
מהלך הניסוי, שלב א, הנסיבות: את סתיו הכרתי ביום הראשון של האביב. היא ישבה על ספסל ואכלה מוזלי עמוס בדבש. התיישבתי על ידה שניה אחרי שהצלתי אותה מטיפת דבש אימתנית שזלגה מכוס היוגורט ואיימה להתנפל על הרגליים שלה. רגליים שהיא לא הייתה רוצה ללכלך, אני לא הייתי רוצה ללכלך ואף אחד לא היה רוצה ללכלך. לצד קריאות אזהרה, רכנתי לעברה, באצבע שנשלחה קדימה אספתי את הטיפה המסוכנת, הנפתי אותה הלאה מסתיו וכמו אביר שברגע האחרון חיסל מפלצת שעמדה לתפוס את הנסיכה, הטחתי את טיפת היוגורט מטה אל הארץ והגנתי על רגלה החטובה מטיפת הדבש. אחרי שהיא עיכלה מה שקרה היא אמרה: וואי, תודה. ידעתי שלא הייתי צריכה לקנות את המוזלי הזה מהתחלה, בכלל לא רציתי". בהתחלה, התגובה שלה נשמעה לי מתוקה אבל מה שעוד לא ידעתי באותו הרגע זה כמה חרדה מפזרת הבחורה הזו על עצמה ועל הסביבה שלה. "ואולי כן, כי בגלל זה נפגשנו ואולי נפגש שוב?" שאלתי בחיוך. היא נתנה עוד ביס במוזלי ואמרה עוד לפני שבלעה את התערובת "אולי". זה לא היה סקסי אבל היא כן הייתה. "אני אשמח להיפגש עם מי שהציל אותי מהמוזלי שכמעט נשפך עליי". היא אמרה, אבל מיד הוסיפה: "אני לא עושה דברים בכזו פתאומיות, בלי להכיר...אני מקווה שלא נתחרט גם על זה. עוד לא יצאנו וכבר הבנתי שסתיו בחורה מתוסבכת.
שלב ב, סביבת הניסוי: נפגשנו לאחר יומיים. אני הייתי קצת עייף והיה נראה שגם לסתיו לא היה מזיק להתעורר. למזלי, הוזמנתי להשקה של משקה ממריץ חדש ששוקלים להוציא לשוק אז אני וסתיו הגענו לאירוע בתקווה לאכול ולשתות חינם, משל היינו ליהיא גרינר. האירוע היה מיוחצן בפראות ומוגזם בחוסר הטעם שלו. ההאנגר היה מואר כבחתונה וככה האירוע גם הרגיש - די-ג'י ערס-קומפלט, צלמים מחויכים יתר על המידה, דיילות במדי שמלות שהזכירו כלות והמוצר עצמו שישב בסטוקים במקפיאים ניידים והיה כמו החתן - מזיע ובצבע שחור.
שנינו היינו אחרי יום ארוך - אני הייתי קצת מנומם וסתיו נראתה תשושה. "אולי לא הייתי צריכה לצאת איתך דווקא היום. אהיה גמורה מחר." היא התבכיינה. "רוצה ללכת הביתה?" שאלתי בכנות. היא השיבה: "לא, לא אל תקח את זה ככה. אני לפעמים לא חושבת על דברים עד הסוף לפני שאני עושה אותם". טוב, עם כל הכבוד למראה ולרגליים שלה, הילדה קצת מאעפנה, חשבתי. טעמנו את תמציתו הקפואה והארומטית של "אפולו 13", המשקה המעורר החדש ואין ספק שהוא הטיס את הנמנמת שלנו מאתנו והלאה. "הלב שלי עכשיו דופק נורא מהר" אמרה. אחרי שרוקנה פחית משקה. ובאמת לא יכולנו לעמוד במקום יותר, ומיד רצנו לרחבת הריקודים. אחרי חצי שעה שרקדנו בטירוף כאילו אנחנו באמצע סרטון "הארלם שייק", סתיו אמרה: "אולי לא היינו צריכים לרקוד כל כך מהר , בוא נשב". התיישבנו רחוקומהדיילות אבל הן מצאו אותנו ודחפו לנו טעימות של המותג בליווי אלכוהול ואנחנו, שלוקחים כל מה שבחינם כמו ישראלים טיפוסיים, לא הפסקנו לשתות. סתיו פתאום נעמדה. "אולי לא הייתי צריכה לשתות את זה עם אלכוהול, נהיה לי לא טוב.." אמרה. "זה כמו סמים.. פעם לקחתי אקסטזי והתחרטתי נורא". אני סיננתי בציניות: "כמה מפתיע". סתיו לא שמעה את הערה שלי למזלי ונראתה פתאום מבסוטה. אני רציתי לנצל את המומנטום - אז כשפנינו זה לזו לרגע, צללתי. מה זה צללתי? למעמקי מקום שקיעתה של הטיטניק הגעתי. נישקתי אותה שם מול כולם והיא נראתה נהנית מכל רגע. אלא שאחרי שסיימנו לקשור לשונותינו זה בזו, היא הביטה בי בעצב ואמרה: "לא יודעת, אולי זה לא היה צריך לקרות עדיין."
-"אבל זה קרה, מה תעשי עכשיו? תחזרי אחורה?" קיטרתי והיא משכה בכתפיה.
תוצאות הניסוי: יצאנו מהאירוע המטופש עם סלסלה מלאת פחיות של משקה האימים שהייתה מקושטת בתמונות של החללית המקורית, מגנטים, מגבת לחדר כושר ונרתיקי סמארטפון - הכול עם הלוגו של המוצר כמובן. רציתי להקיא מהסלסלה הזו ומהמצב רוח שלי וזרקתי אותה לפח הקרוב. התקדמנו לכיוון הנמל ושתינו המון מים כדי להרגיע את גופינו הנסערים מהחומרים הפעילים ששמנו בהם והרוח שבאה מולנו השקיטה את נשמותינו הנסערות. ואז סתיו קטעה את כול הפואטיקה הזו. "טירוף אתך."ציפיתי לדייט כזה ברגוע, קפה, אולי רבע בירה ותראה לאן לקחת אותי?!" הרגשתי מוחמא אבל לא לשם היא כיוונה. "זה היה מדהים - החוויה הזאת אבל אולי לא הייתי צריכה להסחף למשהו חדש עכשיו." היא הסיקה. לא הבנתי למה היא מתחרטת על כל דבר ולמה היא פשוט לא זורמת. לא היו לי כוחות יותר אליה אז הסעתי אותה הביתה. נפרדנו לשלום מבלי להתנשק. קיוויתי שהיא תתחרט ותזמין אותי לעלות אליה, אבל הבנתי שאני עשוי להתחרט אם אנהל איתה מערכת יחסים.
מסקנת הניסוי: אנשים שנתקעים כל הזמן במה עשו לא בסדר ובאיך היו יכולים לעשות שיהיה יותר נכון או יותר טוב, לא באמת מאפשרים לעצמם לחיות ולהגיע לאנשהוא. הם עסוקים בהתחשבנויות פנימיות אינסופיות ומונעים מעצמם הזדמנויות חדשות. אם בחורות כאלה עושות את זה מפחד מהחיים אולי יש מקום למצוא שפה משותפת בזוגיות ולעבוד על זה בקשר אבל אם אין שיתוף פעולה ורצון להשתנות מצידן, בחורות כאלה יישארו תקועות בלקחי העבר לעד ולא יישמו כלום בעתיד. אז הדייט עם סתיו לא הלך כמו שקיוויתי, אבל לפחות ניסיתי. לכן, אין לי חרטות.