שאלת המחקר: מה כבר יכול לצאת מדייט עם בחורה סופר אדישה?
השערת המחקר: אלי לא נשארים אדישים, ולבסוף אצליח לגרום לכל בחורה לצאת מהאדישות.
מהלך הניסוי
שלב ראשון, הנסיבות: את רעות פגשתי כשהשתטחתי על הרצפה יחד עם שאר האנשים שעמדו בתור למיצים, כשנשמעה עוד אזעקת טילים בגוש דן. כמו תיירת שלא מבינה איפה היא נמצאת ולא שומעת את האזעקה, רעות המשיכה לעמוד ולשוטט בעולם הווירטואלי שבאייפון שלה. "לרצפה, הלו!" קרא לעברה אחד האנשים. רעות בתגובה משכה בכתפיה והתכופפה קצת. כשהשתרר השקט קמתי מהרצפה ושאלתי אותה באנגלית אם היא תיירת והוספתי במלמול "או שאת סתם טיפשה?" "לא, אני לא טיפשה" היא ענתה בעברית צחה. "אופס", אמרתי לה. הצגתי את עצמי והיא אמרה ששמה רעות. למרות שיצאתי טיפה טמבל והיא קצת משונה, שאלתי אותה אם היא רוצה להיפגש בערב והיא שוב משכה בכתפיה ואמרה: "טוב". קיוויתי שהיא תביע קצת יותר התלהבות אבל העיקר שהשגתי דייט.
שלב שני, סביבת הניסוי: החלטתי להיות מקורי ולקחתי את רעות לאגף החדש של מוזיאון ת"א. המוזיאון הוא מקום מעניין לדייטים: דבר ראשון, כי להסתובב יחד במקום כלשהוא מבטל את עניין הישיבה הקפואה הזו שמאפיינת לרוב דייטים. דבר שני, חוסר ההבנה המשווע שלכם באומנות עושה את החוויה להרבה יותר קלילה וצינית ויכול לחבר ביניכם יותר ממה שיעשו גם אלף חיקויים ובדיחות גרועות שגנבת מ"צחוק מהעבודה". ודבר אחרון, מוזיאון זה קולטורה. זה כמעט אירופה וזה מרשים שאתה משחק אותה בן תרבות ליום אחד במקום להיות הפרימיטיבי שאתה ביום יום.
שלב שלישי, האדישות שלה הרגה אותי: עבודות האומנות היו מופרעות וקיצוניות, אבל רעות שמרה על פני פוקר. ציורי פורטרטים של עכברי מעבדה מתים שהוצגו כאילו היו בני אצולה במאה ה- 15 שהוצאו להורג בגיליוטינה (מצחיק ומחריד במיוחד), פסל ברונזה גדול של אנשים שנשאבים אחד אל עכוזו של השני (גסות שאף אחד סביבנו לא נשאר אליה אדיש) וערסל ענקי עשוי שערות אדם וזבובים מפלסטיק שהודבקו אחד לשני (העיף לי את הראש) - על כל עבודות האומנות רעות הביטה בשוויון נפש ואמרה: "טוב, מה עכשיו?". הצעתי שנלך לאכול ושאלתי מה בא לה. היא משכה בכתפיים ואמרה: "לא אכפת לי". אז יצאנו מהמוזיאון ופשוט שתקנו כל הדרך עד שהתחיל לרדת גשם. נלחצתי מזעמו של הגשם שהרטיב אותנו לגמרי. רצתי אחוז אמוק לבית קפה הראשון שראיתי והיא צעדה אליו בשלווה, כאילו הרגע יצאה השמש ומעליה צצה איזו קשת בין העננים.
שלב רביעי, עדיף לצפות בדייט בחשיכה: הבאתי המון מגבות נייר מהשירותים כדי לייבש את עצמי מהגשם אבל רק אני השתמשתי בהם. בזמן שהיא הביטה בי במבט חלול, סיפרתי לרעות דברים הזויים שקרו לי כמו זה שפעם חטפתי אבעבועות רוח בסיני, שעבדתי בכיתה י' בניקוי דגים ואחרי הצבא בהפקת אירועי השתטחות על קברי צדיקים בצפת. אבל אפילו לסיפורים המוגזמים ביותר שלי רעות הגיבה בהנהון ואמרה "אוקיי", "מממ..." "הבנתי". אחרי שעה שבצהלכה היא לא הוציאה מילה מלבד מלמולים, הגיע תורי להגיד: "הבנתי" ושהגיע הזמן ללכת לפתור איזה תשחץ.
מסקנת הניסוי: אלא אם אתה אנדרואיד, משובט או סתם נולדת עם מערכת רגשית רובוטית, כנראה שאדישות לא תבוא לך בטוב. קשה לנהל מערכת יחסים שבה בן הזוג לא מתלהב משום דבר שאתה אומר או עושה. מבחינתי, אם הבחורה כל כך אדישה, כבר עדיף לצאת לדייט עם בול עץ. אולי הוא לא יענה לך ויהיה אדיש, אבל לפחות תוכל לשרוף אותו אחר כך ולא להרגיש רע עם זה.