שפן הדייטים: הפגישה הנדושה

השבוע קמתי בצד הקלישאתי של המיטה עם התובנה שדייטים קלישאתיים נולדו כדי שבימי שישי בערב יהיה מה לעשות. קבעתי דייט עם קרן בבר יין- המקום הכי קלישאתי שיש, וכך החל לו ערב שכולו קלישאה, או אם תרצו, "אמרה חבוטה" בשפה העברית הצחה.

בג'ל לשיער, חולצת פולו ירקרקה, ג'ינס שחור, ובושם "מן 212"- הייתי קלישאה מספר אחד בארץ בדרך לפגוש את הנפש התאומה שלי לאותו סופ"ש. הגעתי רבע שעה לפני הזמן וזו הייתה טעות, כי באופן הכי צפוי היא דפקה איחור כמעט מתוכנן של רבע שעה. חששתי שאם אמשיך לעמוד שם מחוץ לבר יין יחשבו שאני השומר של המקום, אז ישבתי ברכב לצלילי ריהאנה והחלטתי שאצא כשאראה שהיא מגיעה כדי שזה ייראה, כמה פאתטי – שלפחות הגענו ביחד.

היא הופיעה וביצעתי את המפגש כמתוכנן: בקלישאתיות נתתי לה נשיקה על הלחי והיא חיבקה אותי באותו אופן. היא לבשה שמלה שחורה קטנה ואיזה בושם בריח פירותי. שום הפתעות, חברים. נאדה.

איך שהתיישבנו, קרן אמרה: "אתה לא מבין כמה שמעתי על הבר יין הזה, זה נפתח לא מזמן נכון?"
-"לא, נראה לי שזה כבר שנה וחצי-שנתיים פה." השבתי לה ואז החלטתי להפציץ במחמאה נדושה: "את יודעת, יש בך משהו שעדיין לא נתקלתי בו". זרקתי את הפיתיון למים. קרן הגיבה בשבלוניות הצפויה: "כן? למה אתה מתכוון?" איך שהסתבכתי אז... מזל שהמלצרית הופיעה. "מה אתם שותים?" "את כל הבאר, אפשר?" עניתי לה כמו שאני עונה תמיד ושתיהן צחקו - המלצרית כמובן קצת פחות. קרן הלכה על קאווה ואני על בירה, כמה נבובי מצדנו, אלא מה? היא אז עיינה בתפריט ופלטה "אז מה בא לנו?" וכמו מהשמיים בחרנו יחד את המובן מאליו – אדממה.

השיחה הייתה יבשה ממש כמו לוח השידורים של הערוץ הראשון, לא בזמן האולימפיאדה. "אז ספר לי משהו..." היא ביקשה. "מה לספר?" ניסיתי למשוך זמן. "דברים" היא אמרה ולרגע רציתי לקום ולהשאיר אותה שם לבד עם הדברים. אז אמרתי: "אני חי. חי כמה שרק אפשר לחיות. מה זה חי? עף!". היא תפסה יוזמה וסיפרה על העבודה "המעולה" שלה במשרד רואי חשבון ובאנשים המצחיקים (רק אותה) שעובדים אתה. והיא סיפרה על פסטיבל טראנס שהייתה בתאילנד ושבו לא עשתה סמים ואלכוהול, היה לה חם מידיי והיא חתכה מוקדם. היא סיפרה על שיעור פיתוח קול שהיא לוקחת למרות שקול של הזמיר של מלך סיאם לא בדיוק היה לה ועל קורסים במשחק שלקחה כשהייתה מובטלת. אילו חיים שבלוניים, יא אללה שלה.

אז אני סיפרתי על החיים המטורפים שלי: על השירות ביחידה 69 שנשמעת חשובה כמו יחידת ההצלה המפורסמת, אבל בעצם זו הייתה יחידה שמרכיבה ומתחזקת את המדפים במחסני הציוד המשרדי הצבאי. סיפרתי שאני מת להחליף את האוטו לאיזה דגם מגניב של משהו אחר וחדש ושהבוס שלי עושה המון כסף ושהוא בכלל אפס קטן. וסיפרתי לה על החלום למכור תוכנה שפיתחתי רק בראש שבטח תביא לי מיליונים, ושבתכלס אני לא עושה עם הרעיון שום דבר. עדיין לא עשיתי "אקזיט" אבל לגמרי רציתי לצאת מהדייט הזה.

אכלנו את האדממה ובעוד היא משליכה את הקליפות, שלחתי לעברה עוד מילים מקוריות של ממש: "אמרו לך פעם שאת יפה ברמות? ברמות זאת אומרת בקטע אחר?" וידעתי שבזה חרשתי את הקרקע לקראת נשיקה שתבוא מיד, אבל היא החליטה בדיוק אז לאתר חתיכת אדממה שנתקעה בשיניה.

אחרי שעתיים הרגשתי שכדאי לפרוש בשיא. הזמנו את החשבון וכמובן, איך לא? שילמתי את כולו והשארתי טיפ גדול במיוחד. יצאנו החוצה ונכנסו אל האוטו. עוד לפני שקרן אמרה: "למה להחליף? יש לך אחלה של אוטו" כבר ידעתי שהיא הולכת להגיד את זה. נעצרתי מחוץ לבית שלה ועשינו את הנשיקה הקלה - זאת ללא הלשון, אבל כשניסיתי להעמיס עוד קצת ממני על שפתיה היא סגרה את הבאסטה. למרות זאת, היא גם חייכה בהתרגשות של ילדה, יצאה מהרכב ותוך כדי יכולתי לשמוע את הראש שלה מרכיב את המשפט הכי צפוי בעולם: "תודה...היה כיף נורא, דבר איתי." אמרתי לה: "אין על מה. אחלה." באמת היה אחלה של שעמום.