שפן הדייטים: כלה להשגה

תקופת הרווקות של החבר הכי טוב שלי הגיעה לקיצה ואני הוזמנתי לטקס האשכבה, או "חתונה", אם להיות פחות ציני. הגעתי, נכנסתי בשער המקושט עד בחילה, אספתי מהמארחות האדישות את כרטיס המיקום שלי בשולחן, נפרדתי מהמזומנים שלי כששלשלתי את המעטפה לכספת, פגשתי חלק מחברי ועוד כמה פרצופים שלא ראיתי מעולם. טעמתי מהבופה תוך הקפדה שלא ליטול ליד שום דבר שיש עליו דג, בצל או חילבה, כי אתה לא רוצה לנשוף משב צח של מוות על בחורה יפה, כשתשאל אותה אם היא מהצד של החתן או של הכלה.

האלכוהול הקל התחיל לגרום למוזיקת הלאונצ'ים של קבלת הפנים המצועצעת להישמע מרגשת עד דמעות. הקהל התאסף סביב החופה ואני ניסיתי להקדיש את מנת הרגש המוגבלת שלי למעמד החשוב, אבל אז ראיתי אותה. שם, עומדת יחסית קרוב לחופה, מוסתרת על ידי כמה מוזמנים אחרים אבל מספיק בולטת עבורי כדי שלא אזכור לאן באתי לרגע. זה השיער האסוף בסטייל, זה הפנים הצחורות, זה החיוך המדהים וזה צבע העור שלה - הכול נראה יותר טוב תחת התאורה החגיגית של גיל טייכמן. היא קורנת, היא יפהפייה והיא נראית כאילו היא תחבק אותי אם רק אגש ואציע לה בזיליקום. מי זו הבחורה עם הפרצוף החמוד שלה והשמלה הכחולה עם הגב החשוף כל כך? עם מי היא באה הנה? בדיוק כשהרב הופך את יערה ומיקי לבעל ואשה היא דומעת היישר אל השמלה שלה ואני רק רוצה לנגב לה את הדמעות (שלמה ארצי לגמרי בעד), לסחוט לה את הבגדים ולהפשיט אותה.

בארוחה זה קורה. המבט שלה נופל על שלי אבל היא לא עושה עם זה כלום. היא הולכת עם החבר'ה שלה לעשן סיגריה בצד. למה תמיד זה בצד? "היא לא כאן עם שום בחור", אני מסיק ביני לבין עצמי ואוגר כוחות למהלך הבא. בחבורה שלה אני מזהה חבר מוכר - לא דיברתי אתו מאז שראיתי אותו בתור לסינרמה בליל המילניום, אבל אני מכיר וזה מספיק כדי להצטרף. אני ניגש ונעמד מולה ואז נופל בינינו מבט נוסף, בדיוק כשכולם מדברים על כמה שהסטייק היה לפנים. "איזה מזל שיש לפחות את הבהמה המתה לדבר עליה, אחרת היה מביך". אני שם לב שחשבתי את זה בקול והיא צוחקת. היא מהצד של הכלה, מסתבר. היא כבר בחנה את איך שאני מדבר, את איך שאני מתנהל עם האנשים סביבנו ואת איך שאני לבוש ואני מודה לאלוהים שברגע האחרון החלטתי ללכת על עניבה מרושלת ולא על פפיון של היפסטרים בצבע כינים. הסיגריות מתחילות להתקצר מידיי וזה הזמן להתקרב אל הרחבה. אני עוקב אחריה אבל כמו סינדרלה היא נעלמת לי מן המבט בתוך הקהל ואת השם שלה אני עדיין לא יודע. נעל זכוכית היא לא הותירה אחריה.

שעתיים בדיוק עוברות ורוב המבוגרים השפוכים כבר נזלו אל מכוניותיהם והתחפפו הביתה ועכשיו אפשר כבר לראות יותר טוב מה הולך בקרבת הדי ג'י. ה-BPM במוזיקה עולה והיא, חסרת השם, מגיחה לה. אנחנו מתחילים לרקוד ואני קצת מרגיש כאילו הצלחתי לחבור לילדה הכי יפה בכיתה במסיבת שישי בכיתה ה'. הצ'יסרים זורמים פנימה והמבטים שלנו בעיניים נותרים עומדים גם כשהגוף שלנו ממשיך לרקוד. אנחנו פתאום מתקרבים עוד יותר תוך כדי ריקוד, אבל אז לפתע מאטים קצת ומתנשקים. זו הייתה נשיקה ארוכה מאוד שהרגישה כמו שנייה אחת. לקחנו הפסקה אחד מהשנייה ופנינו כל אחד לבאר אחר. החברים של כל אחד מאתנו שקלטו ועקבו אחרי הכול שואלים: מי זה? מי זו? מה הולך שם? אנחנו מחייכים כשיכורים עם לב טוב ומזמינים את כולם לצ'יסר כאילו זה על חשבוננו, ומשהו פתאום הרגיש כאילו זו בכלל השמחה שלנו שחוגגים כאן.

האיפוק הוא שם המשחק בסיטואציה הזו, אבל אנחנו רק רוצים שהוא כבר יישבר. החתונה מסתיימת וזה הזמן לכיבוי אורות. בזמן שכולם נסעו להם, הראש שלי הסתובב כמו דלת בלובי של מלון באילת. מהנקודה הזו אני לא זוכר הרבה חוץ מכך שתפסנו מונית יחד והגענו אליה הביתה. נכנסנו ושברנו משהו בדרך ודרכתי על החתול העיוור שלה. ושם, ערב בלתי נשכח שהתחיל בחתונה של מישהו אחר מגיע לשיאו המרהיב. לא ברור למה, אבל זה מרגיש שלסטוץ הזה יש סיכוי טוב יותר מכל הסטוצים האחרים להוביל לחתונה.