תקופה לא קלה עוברת עלינו, בלשון המעטה, ובדיוק בתקופות שכאלו כל אחד מנסה למצוא נחמה באנשים הקרובים לו, האהובים והחשובים בחייו. אלו יכולים להיות משפחה, חברים קרובים וכדומה. אבל מי שנמצא בזוגיות טובה, לרוב, מוצא את הנחמה והתמיכה שהוא זקוק לה בעיקר אצל בני הזוג. לכן, אולי זאת לא תהיה הגזמה לטעון שלפחות עבור חלקנו, כשהתותחים רועמים האהבה פורחת. אולי זה אינסטינקט ההישרדות ואולי זה משהו אחר אבל בהחלט יש משהו בעתות מצוקה שמקרב ביננו וגורם לנו להיאחז חזק האחד בשניה.
על כן, זה לא מפליא שישנם זוגות שבוחרים להירתם ביחד, כזוג, ולעזור עד כמה שניתן לטובת מה שהם מאמינים בו. גם אם זה אומר לעזוב את המדינה שהם גדלו בה, לעבור לישראל ולהתגייס ליחידה קרבית בצה"ל.
שחר בלווה ועידו בללי הם זוג צעיר ואמיץ שכזה. הם בזוגיות כשנה, שניהם בני שמונה עשרה, ממדינת מרילנד בארצות הברית, שניהם נולדו בארץ ישראל אך עזבו בגיל מאוד צעיר (שחר בגיל שנה ועידו בגיל ארבע) ועכשיו הם החליטו לעשות עליה ביחד, בלי המשפחות שלהם ולהתגייס לצה"ל. מאוד חשוב להם להתגייס ליחידה קרבית על מנת "לתרום הכי הרבה למדינה" כדברי עידו.
"קל יותר להתמודד ביחד"
עידו ושחר עלו לארץ במסגרת פרויקט "צופים גרעין צבר" שמטרתו לתת תמיכה וליווי לצעירים יהודים שבחרו לחזור או לעלות לישראל על מנת לשרת שירות מלא ומשמעותי בצה"ל. עם הגיעם לארץ, נקלטים חברי הגרעין בקיבוץ שמשמש להם בית חם ועוזר להם בלבטים הקשורים לגיוס לצה"ל וגם לאחר השירות הצבאי.
כעת עידו ושחר עומדים לפני תהליך המין ליחידות הקרביות, כשעידו רוצה להיות בגולני או בסיירת כלשהי ושחר רוצה להתגייס לעוקץ- יחידת כלבנים.
איך קיבלתם את ההחלטה הזאת?
עידו: "שנינו בעצם רצינו לחזור לארץ. דרך הצופים, שם הכרנו, הציעו לנו את התוכנית של גרעין צבר ועם עוד כמה חברים מהקבוצה, החלטנו שאנחנו רוצים לעשות את זה ביחד, ללכת לתוכנית הזאת, לגור בקיבוץ ולהתגייס".
מנקודת מבט זוגית, איך זה לעבור ביחד מדינה, איך זה משפיע עליכם?
עידו: "המעבר קשה אבל זה שאנחנו עושים את זה ביחד נותן לנו הרגשה שאנחנו לא לבד וזה עוזר".
שחר: "כשאתה עובר עם בן אדם שמכיר אותך ממש טוב ושאתה יכול להיפתח אליו זה מקל על התהליך".
ואיך אתם חושבים שהשירות בצה"ל ישפיע על הזוגיות שלכם, יש דברים שאתם חוששים מהם?
עידו: "זה קצת מפחיד שלא נוכל לראות אחד את השנייה כל כך הרבה ויהיו זמנים שלא נתראה אפילו חודש או אולי יותר, אבל נתגבר על זה. אני בטוח שנצליח להתמודד עם הדברים האלה".
נתקלו באנטישמיות
מה ההורים שלכם חושבים על זה?
שחר: אצלי המשפחה שלי תמיד ידעה שאני הולכת להתגייס כי מאז שאני קטנה רק רציתי לחזור לארץ. אז להם זה היה מובן שאני אבוא להתגייס והם תומכים בי.
עידו: ההורים שלי ממש תומכים בי, הם חושבים שזה חשוב שאני גם אעשה כל מיני דברים בחיים שלי, אם זה לטייל, ללמוד ולעשות צבא בארץ.
מאז תחילת המלחמה, רואים הרבה יותר הפגנות אנטישמיות בעולם, זה משהו שאתם גם חוויתם?
עידו: אצלנו יש דווקא הרבה פחות הפגנות אנטישמיות, לפחות איפה שאנחנו גרנו כי זאת קהילה מאוד ישראלית. אבל לפעמים בבית הספר, בגלל שהלכתי לבית ספר ציבורי, נתקלתי לפעמים באנשים שלא הכי תומכים בישראל או לא אוהבים אותי בגלל זה. אבל אצלנו לפחות לא מרגישים את זה כמו במדינות אחרות שרואים בטלוויזיה.
שחר: לפני שעברנו לפה היה לנו סמינר אחרון בגרעין צבר ועשינו בניו יורק מצעד תמיכה בישראל. ציפיתי לראות אנשים בעד ישראל, אבל היו הרבה שנגד, עם פוסטרים וצעקות, וזה קצת הפחיד כי אף פעם לא חוויתי את זה. זאת הייתה הפעם הראשונה בארצות הברית שממש הרגשתי את זה".
הקמת בית בארץ ישראל
גם שחר וגם עידו רואים את העתיד שלהם בארץ, אם כי זה מוקדם מידי בשבילם (ובצדק) להתחיל לחשוב על משפחה ישראלית משלהם. "אנחנו רואים את העתיד שלנו פה בישראל, עשינו עליה ואחרי הצבא נלמד ובמשך נראה מה יקרה" שחר אומרת. שניהם מסכמים שהבחירה שלהם לעבור את זה ביחד בהחלט תעזור להם להתמודד ותחזק את היחסים. או במילותיו של עידו, "זה טוב שאנחנו גם עושים את זה ביחד. אנחנו נגור באותו קיבוץ ונעבור את אותה החוויה ביחד. נראה לי שזה גם יכול לחזק אותנו המון וזה יתן לנו תמיכה שיש לך למי לחזור הביתה שמבין אותך מאה אחוז ותמיד שמה בשבילך".